בצלאל צייר את תולדות הקיבוץ. אפשר לראות ברישומיו את הצאן, אספות הקיבוץ, ימי שמחה ואבל, ואת השבת השחורה של הבריטים.

הוא צייר את שהרגיש, הוא ביטא את עצמו ויצר תיעוד נפלא של התקופה. רישומים של טקס קציר העומר, שהוא ראשית קציר החיטים מתקופת התנ"ך.

הרבה רישומים מתארים את חדר האוכל, מיתוס שכמעט נשכח, שבו רקדו, התווכחו ואכלו — חדר האוכל, לב הקיבוץ.

לא היתה לבצלאל ולאומנים החלוצים האחרים מודעות לחשיבות האומנותית שלהם, לא בפרסום אישי ולא בקשר לתולדות האומנות בעולם. אך חלומות היו להם כמו לנו היום, להיות הטובים ביותר.

בצלאל צורי כמו לאו רוט, חיים אתר, יוחנן סימון, אהרון גלעדי, דוד נבות ודוד מבית השיטה — ייצרו כאן תרבות מבלי יודעין אפילו, ורק בפרספקטיבה של הזמן ניתן להבין את חשיבותם.

הדברים החשובים ברישום הם הרגישות ותפיסות החלל, מכאן מתחילים להתפתח, עם היתר נולדים.

זכינו לאמן נפלא. השם בצלאל אומר כבר הכל — בצלאל, האמן העברי הראשון, הקים את ארון הברית בו נחו עשרת הדיברות, ואחר כך עמד הארון בבית המקדש.

היום שפגשתי את עשרות ציוריו ורישומיו של בצלאל צורי שהכרתי, אז, בשנות החמישים, אני מגלה את היופי שבאומנותו ואת ערכה כמתעדת תקופה.